<h1>תלמיד הרשב"א — פסחים</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[פסחים ה' ע"א] אך חלק. דאכין ורקין מיעוטין, והכי קאמר חלק היום חציו לחמץ וחציו לביעור. ויש מפרשים דבאלפא ביתא דאח"ס בט"ע האותיות מתחלפות, ואך כמו חץ, כלומר שנחלק היום לחצאין.
<h2>דף ל.</h2>
[פסחים ג' ע"א] אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. ולא שיהא לילה לשון מגונה, אלא הכי קאמר כיון דצריך אדם לדבר בלשון נקיה, הילכך רצה לפתוח בתחלת מסכתא בלשון יפה. שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. הזב והזבה מטמאין מרכב ומושב, והמרכב אינו מטמא אדם לטמא בגדים אלא במשא ולא בנגיעה, אבל מושב מטמא אדם לטמא בגדים אף בנגיעה, וכשרצה הכתוב להזכיר מרכב באשה, תפש לשון מושב, דכתיב [ויקרא ט"ו] או על הכלי אשר היא יושבת עליו, והתם ודאי מרכב קאמר, דאי מושב גמור כבר הזכירו למעלה באשה לענין שמטמא אדם לטמא בגדים, והאי דנקט לשון מושב, מפני שלא רצה להזכיר באשה רכיבה ופיסוק רגלים. ואומר ודעת שפתי ברור מללו. כלומר אפילו במילי [ד]עלמא כדאיתא בגמ'. ואקשינן התם אטו טמא בדאורייתא מי לא כתיב, ופרקינן דכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד, וכל היכא דנפישי מהדדי לא. ומה שעיקם כאן הכתוב שמונה אותיות, כבר תירץ רש"י ז"ל שרצה להשמיענו במקום אחד שיספר אדם לשון נקיה. ואפילו הכי אם רצה להאריך בלשונו ולספר בלשון כבוד, טוב הדבר וסימן יפה לו כהנהו תרי תלמידי.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים כ"א ע"א] ולא יסיק בו תנור וכירים. אמרינן בגמ' לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, סלקא דעתך אמינא כדשריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל. וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. אסיקנא בגמ' דאפילו לים בעי פירור וכל שכן בשאר נהרות, וחטין של חמץ נמי שוחקן ומטילן לים והכי פריש רבי בגמ'. ומיהו בשלא בשעת ביעורו הלכה כרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והכי מוכח בתמורה בפרק בתרא [דף ל"ג:].
